לא בטוח אם זה השם המפוצץ שעשה את הנעל או הנעל שעשתה את השם, אבל ה-אדידס סופרסטאר נמצאת איתנו כבר למעלה מחמישים שנה והפופולאריות שלה רק הולכת וגוברת. למעשה בשנים האחרונות הסופרסטאר מגיעה בקביעות למקום הראשון ברשימת הסניקר הנמכרות ביותר, ואם לא ראשונה, אז באחד מחמשת המקומות הראשונים. זה הישג בלתי נתפס בעולם שיש בו כל כך הרבה דגמים והמבחר רק גדל עם הזמן.

סניקרס קלאסיקות תמיד מגיעות מעולם הספורט ובהקשר הזה ה-אדידס סופרסטאר לא שונה. היא הושקה ב-1969 כנעל כדורסל, ולמעשה הייתה הנעל הנמוכה הראשונה מעור שהגיעה למגרשים. כל המבנה שלה הותאם למשחק כדורסל פיזי וקשוח. חיזוק בעקב כדי למנוע פציעות בקרסול, לשון מרופדת כדי להוריד לחץ מהשרוכים ויחידה אחת של מידסול שתפורה לאפר. יחידת העקב הוגבהה כדי להגביר אחיזה בכף הרגל, ולבסוף האאוטסול חורצה כדי למנוע החלקה במגרש.

אצבע קונכייה

עם השנים האדידס סופרסטאר זכתה לכינוי "שֵל טוֹאוּ" (Shell Toe). הכינוי הודבק לה מאחר ולנעל יש פסים מגומה נוקשה בטואו בוקס שנועדו להגן על האצבעות של השחקנים. הפסים עוצבו במבנה שמזכיר את המעטפת החיצונית של קונכייה ומכאן השם. למעשה הכינוי אצבע הקונכיה תפס כל כך חזק, שהוא השם הנפוץ יותר של הנעל.

עדיין נעל כדורסל

בתחילת שנות השבעים, כמעט 75% משחקני ה-NBA שיחקו עם ה-אדידס סופרסטאר. בין השמות המובילים ניתן למצוא אגדות כדורסל כמו קארים עבדול ג'אבר, "פיסטול פיט" מרוויץ' ו-ג'רי ווסט. בכל התקופה הזו הסופרסטאר לא יצאה מהמגרשים ונשארה נעל כדורסל. את הפריצה הגדולה היא עשתה בשנת 1986. ראינו בעבר מה יכול לעורר אזכור אחד בתרבות הפופולארית כמו עם ה-ריבוק פאמפ אומני לייט או ה-ריבוק פריסטייל, אבל הפיצוץ אצל הסופרסטאר היה הגדול מכולם, למעשה גלי ההדף שלו נמשכים עד היום.

אדידס סופרסטאר ו-Run DMC

באמצע שנות השמונים פעלו לא מעט הרכבי היפ-הופ בסצנה, אבל Run DMC היה הרכב הגדול והנערץ מכולם. ג'וזף סימונס (Joseph "Run" Simmons), דריל מקדניאלס (Darryl "D.M.C." McDaniels) ו-ג'ייסון מייזל (Jason "Jam Master Jay" Mizell) יצרו את הרכב ההיפ-הופ הראשון שהגיע לאלבום זהב (Run DMC, 1984), הראשון להיות מועמד לגראמי ולאלבום פלטינה (King Of Rock, 1985) והראשון שהקליפים שלו שודרו ב-MTV.

בנוסף הם היו הרכב ההיפ-הופ היחידי שהשתתף במופע הצדקה לייב אייד ב-1985, הרכב ההיפ-הופ הראשון שהופיע על השער של המגזין רולינג סטון, וההרכב ההיפ-הופ השני בלבד שנבחר להיכל התהילה של הרוק-אנד-רול האמריקאי. רשתות המוזיקה MTV ו-VH1 הכתירו אותם כהרכב ההיפ-הופ הגדול ביותר בכל הזמנים. הפופלאריות הגדולה וההצלחה המסחרית הפכה אותם לסמל הפריצה של ז'אנר ה-היפ-הופ ניו-סקול, עניין שעזר להם לפרוץ את גבולות המיינסטרים האמריקאי.

אדידס מכף רגל ועד ראש

Run DMC באמת אהבו והעריצו ה-אדידס סופרסטאר. הם גדלו בשכונת הוליס (Hollis) קווינס וזו הייתה הנעל שהם היו מסתובבים איתה בתור נערים. זה רק טבעי לאמץ אותה כחלק מהזהות הבימתית שלהם. ההרכב היה נוהג להופיע עם אדידס מכף רגל ועד ראש. חליפת אדידס מלאה וסופרסטאר לבנות בלי שרוכים, כאשר הלשון בולטת החוצה. המטרה הייתה להראות שברגע שאתה קונה סניקרס חדשות, אתה כל כך רוצה לצאת איתה מחוץ לחנות שאין לך בכלל סבלנות לשרוך אותה. אתה יוצא אפילו בלי לקחת את הקופסא ואת השרוכים פשוט כורך סביב הצוואר.

הגדולים ביותר בכל הזמנים

מעבר לעובדה ש-Run DMC  היו מוזיקאים אדירים, הם היו מכתיבי אופנה וטרנדים. באותה תקופה ההיפ-הופ צבר תאוצה והנציגים הבולטים שלו הפכו למודל לחיקוי למליוני אמריקאים. Run DMC הפכו את הנעליים לסמל סטטוס, הם הולידו את החיבור בין היפ-הופ, תרבות וסטייל. הם הבינו שסניקרס יכולות להיות שוות יותר מתכשיטים, אפילו יותר ממכונית מגניבה, ובטוח שהן נגישות יותר משתיהן.

רוב הנערים והנערות היו נועלים את הסניקרס שההורים שלהם יכלו להרשות לעצמם כמו ה-פרו קדס או ה-קונברס צ'אק טיילור. הן היו עשויות מבד ולכן עלו רק 19.90$. הבעיה הייתה לשכנע את ההורים לרכוש סניקרס מעור או סוויד ב-50$. מבחינת ההורים זה היה מעשה מטורף, הם לא הבינו למה צריך להוציא כל כך הרבה כסף על נעליים.

מנקים עם מברשת שיניים

אם כבר הצלחת להשיג 50$, הבחירה הייתה בין שתי הנעליים הכי מבוקשות באותה תקופה, אדידס סופרסטאר וה-פומה סוויד/קלייד. הסופרסטאר ניצחה מאחר והיא הייתה מעור (בניגוד לזמש המתלכלך והנשחק של פומה). כלומר אם לא שיחקת איתן כדורסל ושמרת עליהן מצוחצחות, הן יכלו להחזיק לתקופה שבין שלוש שנים לנצח. הן בעיקר מנעו את הטקס המביך שבו ילדים התחננו להורים שלהם כדי לקבל סניקרס חדשות.

זו התקופה שבה סניקרס הפכו להצהרה אופנתית עוצמתית. זאת הייתה הדרך של הנוער להיות קולים, לפני כן סניקרס היו מזוהות עם ספורטאים וגרוע מכך עם הורים. הן היו הדבר הזה שצריך לנעול לפני שהולכים לבית הספר כדי לא ללכלך את נעלי יום ראשון שנועדו לכנסייה. ילדים לקחו כל עבודה מזדמנת רק כדי שיוכלו לממן לעצם זוג חדש. Run DMC הפכו את ה-אדידס סופרסטאר לתופעה תרבותית ולמצרך מבוקש.

סניקר של בתי כלא

ה-אדידס סופרסטאר זכתה גם לביקורות שליליות ונערים שנעלו אותה זכו לדימוי רע. ראפר בשם דר. דיס (Dr. Deas) הוציא שיר שנקרא Felon Sneakers שיצא נגד התופעה שבה ילדים הולכים עם נעליים "עברייניות". הוא לא אהב את המראה של נערים מסתובבים בחבורות עם אדידס מול המעדניות וחנויות הממתקים עם ג'ינס LEE, כובעי ברט ושרשרות זהב. הוא אוטומטית קישר אותם לכנופיות פשע וסמים. במיוחד הוא ראה את המחסור בשרוכים כאזכור לאסירים בבתי כלא, שהיו לוקחים להם את השרוכים כדי שלא יתאבדו.

האדידס שלי

Run DMC לא הבינו איך שופטים ספר על פי העטיפה שלו. מדוע סגנון הלבוש שלהם מכתיב תפיסה שבה הם חייבים להיות עבריינים (עניין שמזכיר מאוד את פרשת אלן אייברסון וקוד הלבוש ב-NBA). לכן הם לא רצו לכתוב עוד שיר שבו הם מתפארים על כמה סניקרס יש להם, או על כמה מגניבים הם היו באותה תקופה.

הם ישבו וכתבו את My Adidas, שיר שהתייחס בכבוד לסניקרס ולא התעלם מהסטריאוטיפ שנוצר סביבן. השיר מדבר על העובדה שהנערים אכן עומדים בחבורות בפינות הרחוב, אבל זה לא אומר שכולם פושעים. אתה יכול להיות אדם עובד, משכיל שתורם לחברה ועדיין לנעול אדידס סופרסטאר. המטרה היית לייצר אימג' חיובי, שהנעליים גם יודעות לצעוד בהיכלי אוניברסיטאות, בקולוסיאומים ולנגן בלייב אייד, ועדיין להיות הסניקרס הכי גדולות בכל הזמנים.

קול של דור

השיר נהפך במהירה להמנון ויש שיגידו אפילו לקולו של דור. מנהלי ההרכב דף ג'אם הונצ'ו (Def Jam Honcho) ו-מיסטר ליור כהן (Mr. Lyor Cohen) ראו את הההשפעה של Run DMC על הדור הצעיר וחשבו שיש פה פוטנציאל מסחרי. לאחראי באדידס על הקשר עם כל הספורטאים והסלבריטאים קראו אנחלו אנסטסיו (Angelo Anastasio) ומלבד העובדה שהיה לו שם של רקדן סלסה לטיני הוא בדיוק שהה בלוס אנג'לס באותה תקופה.

הונצ'ט וכהן פגשו אותו ושאלו אם הוא שמע במקרה על הרכב פורץ שאימץ את אדידס ויש לו השפעה עצומה על הנוער. אנסטסיו השיב שלא ממש… אדידס בכל זאת הסכימו לשלוח את אנסטסיו מלוס אנג'לס למדיסון סקוור גארדן בניו-יורק כדי לראות את הופעה של ההרכב המדובר ולבדוק האם השמועה נכונה. אנסטסיו הסתובב קצת מאחורי הקלעים ולא הבין על מה המהומה. עד שהם התחילו לשיר את My Adidas.

מה זה ראפ?

ביולי 1986 התרחש המפגן העוצמתי ביותר שקישר בין תרבות ההיפ-הופ לעולם האופנה. ארבעים אלף איש חלצו את האדידס שלהם והחלו לנפנף אותן באויר. באותו רגע אנסטסטיו לחש לעצמו: "אלוהים אדירים, זה נכון!" הוא מיהר ליצור קשר עם מטה החברה בלוס אנג'לס והם מצידם הטיסו אותו מיד להנהלה הראשית בהרצוגנאורך כדי שיסביר לגרמנים שחייבים להחתים את Run DMC. אנסטנסיו הסביר להנהלה שהגרפים של הסופרסטאר בצפון אמריקה לא במקרה מזנקים, יש הרכב ראפ שמפרסם אותם וחשוב שהם יהיו תחת חוזה. הגרמנים השיבו שבעיקרון אין בעיה, רק מה זה ראפ?

מיליון דולר וחמש מאות אלף זוגות

מסע החלוציות של Run DMC הגיע גם לעולם האופנה. הם הפכו לאמנים הראשונים בהיסטוריה שזוכים לחוזה ולנעל על שמם, עד אז רק ספורטאים מקצועים זכו לפריבילגיה הזו. החוזה היה בסך מליון דולר, סכום עצום להרכב בסדר גודל הזה. אדידס מכרה חמש מאות אלף זוגות של הסופרסטאר עוד באותה שנה. היא יצרה סביב ההרכב ליין שלם שכלל חולצות וג'קטים ומימנה להם את כל הטור.

עד 1988 ארבעה דגמים יצאו תחת ההרכב. שתי גירסאות היי-טופ שנקראו על שם דגמים של מכוניות שאהבו: אלדוראדו (Eldorado) ו-פליטווד (Fleetwood) ושתי גירסאות לואו-קאט: ברוהאם (Brougham) שוב על שם דגם מכונית שאהבו ו-אולטרסטאר (Ultrastar) שהיא ספין אוף של הסופרסטאר עם לשון אלסטית.

כל מה שהוא קול

Run DMC היו הראשונים שייסדו את הקשר בין כוכבי היפ-הופ לחברות הספורט ולתאגידי אופנה באופן כללי. היו לפניהם אמנים לא פחות פורצי דרך כמו גרנדמאסטר פלאש (Gandmaster Flash) ו-פיוריוס פייב (Furious Five) שהתלבשו בדיוק אותו הדבר, אבל רק Run DMC הצליחו להגיע למיינסטרים. זה לא היה עוד מפורסם שצולם עם נעל מגניבה שתישכח, אלא חיבור תרבותי עמוק שגלי ההדף שלו מורגשים עד היום. חברות אופנה הבינו שקו הגבול לא נמתח אחרי ספורטאים והאפשרויות שלהם הן בלתי מוגבלות. זה שיש היום לקניה ווסט נעלי ייזי ולפארל וויוליאמס נעלי NMD זה רק בזכות Run DMC. הם יצרו את החיבור בין אדידס לעולם ההיפ-היפ, בין אדידס לכל מה שהוא קול. גם אם תגיע לכנס של סניקרהדס רק עם אדידס סופרסטאר, עדיין תהיה לך את ההצהרה התרבותית החזקה ביותר בחדר.