שנת 2021 היתה ה-שנה של אה מה מנייאר. הריליסים של המותג היו המבוקשים ביותר, המסוקרים ביותר וכיכבו בכל רשימת סיכום השנה של המגזינים הנחשבים בעולם. דגמים איקונים כמו ה-אייר ג'ורדן 1 וה-אייר ג'ורדן 3 עוצבו בהשראת המותג, ועל פי פרסומי הדגמים שעתידים לצאת בשנה הנוכחית, לא רק שלא מתכוונים לעצור שם, אלא להמשיך קדימה בכל הכוח. אז מה הסוד מאחורי הפריצה המטאורית של הבוטיק השחור מאטלנטה, וכיצד הוא הולך להשתלט על עולם הסניקרס והסטריט-וור?

אה מה מנייאר: פרימיום שכולו השראה ותרומה לקהילה השחורה

אה מה מנאייר הוא מותג ששייך לקבוצת וויטקר שבבעלות ג'יימס וויטנר. הקבוצה כוללת גם את רשת החנויות סושיאל סטטוס, APB ופרוספר. כל אחת מהחניות של וויטנר פונה לקהל אחר ואמורה לשמש חלק אחר בפאזל של כל המערך. יותר מהכל, הן חלק מהדי.אן.איי שלו ומהקהילה שהוא רוצה לייצר.

להיות האסלר. גו-גטר כדי לשרוד. זו המציאות כשאתה גדל בביבים של שכונות העוני בפיטסבורג. הרי את הסיפור הזה כבר שמענו אינספור פעמים, שכונה קשה, משפחה מרובת ילדים, אין כסף לאכול, הרבה כדורסל רחוב וסחר בסמים כדי להתפרנס. וויטנר סימן וי על כל התחנות מבלי לפספס אף אחת. העובדה שהוא עדיין בחיים היא נס, העובדה שהוא הפך להיות אחד מאנשי העסקים המוכרים והמוערכים בעולם הסטריט-וור והסניקרס, היא פאקינג סיפור מהאגדות.

בתור נער הוא נורה ארבע פעמים במהלך מלחמת כנופיות שהיה מעורב בה, ושכב בבית חולים בזמן שחברים שלו תכננו לנקום במי שירה בו. במקרה הטוב הוא היה צריך לקבל מאסר עולם על מעורבות ברצע, ולשתחרר מוקדם על התנהגות טובה. זה בדיוק הגורל של כל החברים שלו מהשכונה, כלומר אלו שעדיין בחיים ולא נקברו בעקבות עוד עימות אלים ברחובות.

החלטות לא נכונות

הרגע שבו וויטנר התפקח היה דווקא כשהוא שכב בבית חולם. עם פצעי ירייה בכל הגוף, הוא הבין שכנראה החלטות לא נכונות הביאו אותו למקום הזה, כדי לצאת מפה, הוא חייב לקבל החלטות אחרות. החלום שלו תמיד היה לפתוח חנות סטריט-וור וסניקרס, אז הוא כתב תוכנית עסקית בתקופת האשפוז, ואחרי השחרור ברח לשרלוט כדי להקים את החנות הראשונה שלו – פלייבה פקטורי. לא היה לו קמצוץ של מושג מה זה ריטייל, את כל הכסף שהוא חסך, הוא השקיע בסחורה וקנה מותגים שהיו פופולארים באותה תקופה.

מהר מאוד וויטנר הבין שהוא לא בעניינים. המזל שלו היה שבשנת 2005 עדיין לא הייתה תחרות, אז הוא יכל להמשיך ולעשות שטויות מבלי לשלם את המחיר. דרך חבר משותף הוא הכיר בחור בשם אנטואן פרימן, לאחר היכרות קצרה, הוא הבין שלפרימן יש בדיוק את הידע שחסר לו. הוא התקשר אליו כל יום ודיבר איתו במשך שלוש שעות כדי לשאוב את כל הידע שהוא יכל. אחת העצות של פרדימן הייתה שהחנות מחזיקה מותגי עלית כמו פראדה וגוצ'י, ומותגי בסיס כמו אקו ופובו, אבל חסר לה את כל האמצע – מותגי רחוב כמו בייפ, סופרים, קלוט, סטייפל, אנדפיטד, פרגמנט, סטוסי וביליונר בויז קלאב.

חוויה מהשנייה הראשונה

בהמלצת פרימן, בשנת 2007 הוא טס ליפן כדי לקבל השראה מחנויות הסטריט-וור ברובע הרג'וקו שבטוקיו. המוח שלו פשוט התופצץ. הוא לא האמין שיש חנויות שנראות ככה, התצוגה, הריחות, השירות, כל הפרטים הקטנים שהופכים את חווית הרכישה למושלמת. היה לו ברור שמישהו חשב על כל התהליך שעובר לקוח מהשנייה שהוא נכנס לחנות ועד לרגע שהוא יוצא ממנה. הוא חזר לשרלוט בדיכאון. חנות הבוטיק היחידה שלו נראתה כמו מחסן אחורי של כל פיצוציה בטוקיו. הוא התייעץ עם חבר שהמליץ לו דווקא לחזור לפיטסבורג ולפתוח חנות חדשה.

את החנות הראשונה בפיצבורג הוא פתח בשנת 2009 והוא החליט לקרוא לה סושיאל סטטוס, עבור אירוע הפתיחה הוא ייצר בעצמו 1,000 ג'ינסים, כאשר כל העיר הגיעה לתמוך בו והוא מכר את כולם. למרות ההצלחה של החנות והקהל שהתחיל להיבנות מסביבה, נייקי עדיין לא השתינו לכיוון שלו. הם אומנם מכרו לו סחורה, אבל לא את הסניקרס שנמצאות במדף העליון. מבחינתם הוא היה הבחור השחור מהשכונה, ההוא שממוקם בעיר הלא נכונה, הם שמו אותו בקופסא.

לא עונה על צרכים של לקוח כמוהו

בשנת 2011 הוא החליט לפתוח סניף נוסף. איש השיווק של נייקי הזהיר אותו שזו החלטה לא נכונה, שהוא מסכן את הכסף שלו. וייטנר סמך על תחושבת הבטן שלו, הוא פתח עוד סניף של סושיאל סטטוס ותוך שעתיים רשם מכירות של 27,000 דולר. למרות זאת, אחרי כל ביקור בפריז או מילאנו הוא היה מתבאס שהחנות שלו לא עונה על הצרכים של לקוח כמוהו.

בשלב הזה, הניסיון שהוא צבר עם השנים עזרו לו להבין את הקהל שלו, לדעת מתי אתה תקוע עם סחורה ומתי להיפטר ממנה. הוא הבין שעל סניקרס מרוויחים כסף, אבל דרך בגדים אתה מבדל את עצמך מחנויות אחרות. הפעם הוא רצה להתמקד בחוויה, בוייב, בהרגשה שיש לך כאשר אתה נכנס לחנות חדשה.

אה מה מנייאר: הדרך של הקהילה השחורה

בשנת 2012 וויטנר פתח באטלנטה את אה מה מנייאר (הדרך שלי בצרפתית), חנות הפרימיום הראשונה שלו. הוא הבין שרק חנות זה לא מספיק, המוצר הוא מלך אבל הסיפור הוא המלכה. וויטנר החליט ליצור חנות שתייצג את הקהילה השחורה, שתפעל לקידום האינטרסים שלה ותילחם כדי לפרוץ את החומות שמגבילים אותה. הוא פיתח תוכניות שבה הוא הפגיש בין ייזמים צעירים לאנשי מקצוע מנוסים, הוא חילק מענקים, ונתן הזדמנות למעצבים שחורים ומיעוטים לייצר קולקציות משלהם.

הלוקיישנים שקבוצת וויטקר בוחרת עבור החנויות שלה הם לא סקסיים כמו ניו-יורק, לוס אנג'לס וטוקיו, אלא ערים אפרוריות כמו שרלוט, יוסטון ופיטסבורג. ויינטר הוא שועל רחוב אמיתי, בזמן שכולם משחקים דמקה, הוא משחק שח. הוא לא רוצה תחרות, ובטח שלא להיכנס לקרבות תרנגולים בערים גדולות שבהן כולם אוכלים אחד את השני. הרי היום האינטרנט השטיח את העולם, ויש פחות משמעות למקום שבו אתה גר. המותגים הגדולים כבר לא יכולים להתרכז רק בבירות אופנה, הם חייבים להגיע גם לערים גדולות אחרות. וויטנר דאג מראש להיות החנות הראשונה שיפנו אליה במקרה כזה.

שיתופי הפעולה של אה מה מנייאר עם מותג ג'ורדן

העובדה שוויטנר הפך את עצמו לפעיל חברתי, לדובר של הקהילה השחורה ולמטיף שקורא לנתץ שלשלאות ולפרוץ חומות, הפכו אותו לקול שאי אפשר להתעלם ממנו. הרי נייקי חולמת בדיוק על דמויות כאלו, על סיפורים של הצלחה כנגד כל הסיכויים, הזדהות עם שחורים ויוזמות חברתיות של אירועים שנועדו לקדם מיעוטים. א-מה מנייאר זכתה כבר לשיתופי פעולה עם ספינות הדגל של נייקי כמו ה-אייר פורס 1, האייר ג'ורדן 1 והאייר ג'ורדן 3. היום הכוח של המותג הוא כל כך חזק, שנייקי כבר דיווחו על שיתוף פעולה עתידי עם ה-אייר ג'ורדן 2.

היום ווינטר מחזיק 17 חנויות ברחבי המדינה, עם צוות של למעלה ממאה עובדים. המערכת כוללת משרדים, אנשי מכירות וחברת עיצוב נפרדת שאחראית לכל הנראות של המותגים העצמאיים. בנוסף, לווינטר יש עוד שני פרויקטים מסקרנים. הראשון הוא א-מה מנייאר איטס שמשלב מסעדת יוקרה בתוך החנות שממוקמת ביוסטון. השני הוא א-מה מנייאר ליבינג שהוא לא פחות משני סוויטות שממוקמות מעל המלון בעיר ווישנגטון. אפשר להזמין בהם מקום לישון, ולקחת בסוף הביקור פריטים מהחדר הביתה.

חבר של מייקל ג'ורדן

פעם היו צוחקים על פרויקטים כאלו של וויטנר, אבל היום זה נראה הגיוני לגמרי (יש לו גם פרויקט של קוטג'ים למגורים בדרך). הוא הוכיח שהוא יודע לקרוא את העתיד יותר טוב מכולם וכבר קשה לא להאמין לו. לפעמים נראה שהוא סתם זורק מושגים כמו שיוויון זכויות, שינוי, ביטוי עצמי, יצירתיות, פלטפורמה, התפתחות וגדילה, כי זה הופך אותו לישו שחור. העניין האו שעם הרקע שממנו הוא הגיע, קשה לקרוא לו צבוע. כן, הוא עושה היום ימבה כסף, אבל זה אחרי ילדות של עוני מחפיר, שנים של כשלונות וכמעט מוות.

היום וויטנר פועל מתוך אהבה ומוך ההבנה שרק היא מביאה לרווח. הוא רוצה להמשיך לבנות מערכות יחסים, וליזום פרויקטים שידברו עם הצרכן באמצעות המותג. הוא הפך לחבר קרוב של מייקל ג'ורדן, קמלה האריס ואפילו פגש באופן אישי את ברק אובמה. זה לא מספיק לו, מבחינתו עד שהוא לא יישב רגל על רגל במשרד של פיל נייט ומארק פרקר, הוא לא יירגע.