מוצרים מצליחים תמיד ידעו לענות על צורך, המצליחים יותר הצליחו גם לייצר צורך, השאלה על מה לעזאזל הצליחה לענות ה-בלנסיאגה טריפל אס (Balenciaga Triple S) ולמה זה לא משנה כמה ניסיתי להתעלם, להתחמק או לזמזם לעצמי מלח מים מלח מים… אני לא מצליח לברוח מהמפלצת הזו? בשנה האחרונה נראה שהיא תוקפת אותנו מכל כיוון, לא הייתה רשימה שהיא לא הופיעה בה, לא היה מגזין נחשב שלא כתב עליה ולא היה אתר מרכזי שלא עסק בתופעה הזו. אז החלטתי לרדת לעומק העניין ולחזור ממש להתחלה.

אלגנטיות היא החסרה

כריסטופר בלנסיאגה היה מעצב אופנה ספרדי-באסקי. הוא התחיל את דרכו בעולם האופנה כשוליית חייט בגיל 12 ואת בית האופנה הראשון שלו הוא הקים בשנת 1937. הוא עיצב בגדים בעיקר לשמנה והסלתה, אנשי אצולה, מלכים, נשיאים וכל מי שהיה חלק מחוג נוצץ כזה או אחר. שיא ההצלחה שלו הגיע בשנות החמישים והשישים אז העיצובים האלגנטיים שלו עשו להם שם בעולם והגיעו עד ג'קי קנדי. הוא נחשב למעצב חדשני, מהפכני, דעתן, חסר פשרות עם סטנדרטים גבוהים שדגל בעיקרון של אלגנטיות היא החסרה, כלומר עדיף להמעיט באקססוריז וקישוטים נוצצים ולהשקיע בבדים איכותיים ומיעוט של פרטים.

בשנת 1968 כאשר הוא היה בן 73 בלנסיאגה נאלץ לסגור את בית האופנה שלו ולאחר ארבע שנים הוא נפטר. בחייו הייתה לו השפעה עצומה על שורה ארוכה של מעצבים שעבדו תחתיו כמו אוסקר דה לה רנטה, עמנואל אונגרו ו-אובר דה ז'יבנשי. המעצב כריסטיאן דיור אמר עליו שהוא "המאסטר של כולנו", קוקו שאנל הוסיפה שהוא "החייט היחידי במובן האמיתי של המילה". כאשר כותרות העיתונים בישרו "המלך מת" לכולם היה ברור שלא מדובר באלביס. מאז בית האופנה בלנסיאגה החליף בעלויות והחל מ-2001 הוא פועל תחת קונצרן מותגי היוקרה קרינג (Kering) שתחתיו בתי אופנה כמו איב סאן לורן, גוצ'י, אלכסנדר מקווין ו-סטלה מקרטני.

האשמים העיקריים

בית האופנה החליף מנהלים קריאטיבים ובמהלך השנים עבדו תחתיו ניקולס גסקייר (1997-2012) שכרגע הוא המנהל הקריאטיבי של לואי ויטון ואחריו אלכסנדר וונג (2012-2015) שפתח בית אופנה מצליח תחת השם שלו. אבל זה לא מקרי שרק בשנים האחרונות השם בלנסיאגה חזר לכותרות. בקרינג חיפשו שינוי רדיקלי והוא הגיע בדמות דמנה גווסאליה, מעצב ממוצא גיאורגי יחסית אלמוני בעולם האופנה שעשה לעצמו שם כאשר הוביל צוותי עיצוב בלואי ויטון, אולם העבודה המשמעותית שלו הייתה דווקא ב-וטמנטס (Vetements), קולקטיב מעצבים פרשי שצמח בפריז ומתמחה באופנת רחוב ובתצוגות אופנה לא שגרתיות.

בקרינג אהבו הנונ-קונפרמיזם של גווסאליה וצוותו אליו את המנכ"ל סדריק שארבי, יחד הם קיבלו חופש מוחלט מהקונצרן לעשות כל מה שצריך כדי להחזיר את המותג לגדולה. הצמד חמד ניצל את ההזדמנות לשנות את הדי.אן אי של בלנסיאגה מקצה לקצה. את האלגנטיות המינימליסטית שדגל בה כריסטופר בלנסיאגה החליפו עיצוביים גסים, מרושלים, מוזנחים, מודעים לעצמם, אירוניים ובקיצור…להיפסטרים.

המשפיע ביותר ברחובות

מעילים זרוקים עם לוגו ענק, תיקי שוק תיאלנדים או נעליים גדולות ומגושמות הם הפריטים שמככבים בתצוגות האופנה של המותג. אם בלאנסיאגה המקורי היה יודע מה עשו לבייבי שלו הוא היה יוצא מהקבר ומשליך נעלי טריפל אס על שמשון ויובב. עם זאת, במונחים של עסק קפיטליסטי שצריך להכניס כסף ולהציג רווחים הם לגמרי עשו את העבודה. המותג הפך לחם, הדומיננטי, המשפיע והצומח ביותר ברחובות בשנת 2017. נכון ל-2018 בלנסיאגה הוא עדיין מותג רותח, נחשב מכתיב טרנדים והפריטים שלו נדירים ומבוקשים למרות התמחור הגבוה.

הייפ מעצבן בשם דאד שוז

הטריפל אס שייכת לקטגוריה שזוכה להייפ מעצבן בשם דאד שוז (Dad shoes). אם אתם רוצים לדעת מה זה, פשוט לכו לכל מקום שמוכר תחבושות אלסטיות או משחת בן-גיי ותסתכלו על הנעליים של האוכלוסיה. אלו סניקרס עם סוליה מאוד עבה (השם טריפל אס הוא בעצם Triple Sole – שלוש סוליות) שאמורות להיות קודם כל נוחות. הדאד שוז המקוריות היו ה-אדידס אוזוויגו (Ozweego) שיצאו ב-1998 והיו נעליים יחסית פשוטות וזולות. ב-2013 המעצב ראף סימונס הוציא אותן מחדש והפך באותו הרגע נעל ריצה לסניקרס לפאשניסטות. 

פתאום דגמים כמו ה-נייקי ה-אייר מונארך (Air Monarch) שעוצבו בתחילת שנות האלפיים לאנשים שחשובה להם קודם כל הנוחות, הפכו לפופולאריים בעולם האופנה. חברה כמו פילה זכתה לעדנה מחודשת עם ה-דיסרפטור (Disruptor) המפלצתית וכמובן יש את ה-אדידס ייזי וויב ראנר 700 (Wave Runner) שמשתייכת לאותה קטגוריה מאוסה. היום כבר אין בית אופנה שמכבד את עצמו מבלי דאד שוז בסקשן הסניקרס שלו.

נורמקור שמורקור

היה צריך לקרות עוד משהו כדי שתופעה כמו הבלנסיאגה טריפל אס תתפשט. ב-2014 התחילה להתעורר תנועת ה-נורמקור, גל שקורא להידמות דווקא לקבוצה, כלומר ההיפך מהאינדיבידואליזם המקודש שטיפטפו לנו מאז שהיינו קטנים. חלק מהרעיונות של הגל הזה הם להתלבש בבגדים רגילים וחסרי סטייל, מכנסיים רחבים, פליזים דהויים ונעלי ניו-באלאנס 990 אפורות.

כבדות ומגושמות

הבלנסיאגה טריפל אס הן קודם כל הן ענקיות. כמה ענקיות? בוא נגיד שאם משהו דורך עליך ברחוב אתה צריך לבקש ממנו סליחה שתפסת כל כך הרבה מקום במדרכה. אבל הן לא רק עצומות, הן גם מכוערות, באלקיות, צ'נקיות, עקומות, חסרות חן ומתומחרות בהגזמה. בנוסף הן מגיעות בלויות ובחלק מהדגמים עם המידה שלך גלויה לעייני כולם מאחר והיא רשומה בענק על החלק החיצוני של הטואו בוקס. לבסוף הן כבדות, ממש כבדות.

הונאה היפסטרית

אולי הן עומדות בכלל הזהב של טינקר הטפילד, או שתאהב או שתשנא רק אל תישאר אדיש אבל אותי זה לא מעניין, אני בהחלט שונא אותן. שונא את המראה המפלצתי, את חוסר האיזון, את העובדה שאין פרופורציות. לא ברור אם זו נעל ריצה, נעל הליכה או נעל אורטופדית, למה צריך שלוש סוליות ואיך זה שכל מי שלובש אותה נראה כמו ליצן. אם כל זה לא הספיק יש את סוגיית המחיר – 800 דולר, אני יכול לתת לכם 800 סיבות למה לא לקנות אותה.

הגדירה מחדש באופן אירוני

אז איפה פה האטרקציה? סוד ההצלחה שלהן קשור בעידן שבו הן פועלות. בלנסיאגה לקחה אבני דרך אמיתיים בתרבות הפופולארית כמו דאד שוז והגדירה אותם מחדש באופן אירוני. הלו אנשים שבאמת היו רוצים ללכת עם דאד שוז היו יכולים לעשות זה בהרבה פחות כסף, מי שהולך איתן יודע שהן מכוערות וזאת בדיוק הסיבה שבגללה הוא רכש אותן.

התוצאה היא הונאה היפסטרית שיוצרת אפקט הפוך, המותג ממש לא מראה על פשטות או השתייכות לקבוצה אלא דווקא מבליט את הגרוטסקיות הקפיטליסטית של מי שנועל אותו. הנעליים מבוקשות כי אנשים עם הרבה מאוד כסף רצים לקנות אותם מבלי להבין שהבדיחה היא על חשבונם. אם אינסטגרם היא הזירה שבה כל אחד רוצה לבלוט אז הבלנסיאגה טריפל אס עושה את זה בלי תחרות, אתה יכול לבוא איתן ערום למקום העבודה ועדיין יסתכלו רק על הנעליים, זה בדיוק מה שהדור הזה ביקש… וקיבל.