אם אתם רואים בכל מקום סניקרס, אתם צודקים. אם אתם לא, אתם פשוט לא מביטים למקום הנכון. היום זה כבר טבעי לראות סניקרס בעבודה או סניקרס בחתונה, שלא נאמר על החתן עצמו, אבל זה ממש לא היה המצב כל הזמן. מחקר מהשנה הנוכחית של חברת Euromonitor מראה שתעשיית הסניקרס ממשיכה לנגוס בשוק הנעלה הכללי. בשנת 2018 סניקרס היוו 37% מסך הנעליים שנמכרות בעולם, והצפייה היא שהמגמה הזו רק תלך ותגדל. אז מה פשר השינוי הגדול שהתרחש בשנים האחרונות, ו-כיצד כבשו הסניקרס את עולם האופנה?

כיצד כבשו הסניקרס את עולם האופנה

אנשים רוצים נוחות

הרבה זמן לקח לאנושות להגיע לעיקרון הפשוט הזה, אבל העידן החדש מחפש קודם כל נוחות. המגמה היום היא "טו דראס דאון", כלומר פחות לבוש רשמי שמורכב מעקבים מכאיבים ועניבות חונקות, ויותר נעליים קלילות ובדים אווריריים וקלילים. השם שניתן לאופנת הרחוב החדשה הוא את'ליז'ור (Athleisure), שילוב של המילים Athlete (אתלט) ו-Leisure (פנאי).

מנכ״ל לובש סמרטוטים

מי שתרם לשינוי קו המחשבה הזה הם דמויות מצליחות ולחלוטין לא אופנתיות מתעשיית ההיי-טק כמו מארק צוקרברג (פייסבוק), ג'ף בזוס (אמזון) וכמובן סטיב ג'ובס (אפל) המנוח. הטענה שלהם היא שכאשר אתה לא מוטרד מהלבוש, הראש יכול להתפנות להחלטות החשובות באמת. עם הרציונל הזה, ככל שהמשרה שלך יותר בכירה, אתה תתלבש פשוט יותר וזה לגמרי מבטל את הקשר הגורדי שהיה בין הצלחה ללבוש.

אני אוהב לצפות בכנסים השנתיים שעורכת חברת אפל, ונדהם לגלות איך כל פעם עולה מנהל בכיר אחר על הבמה לנאום מול מיליוני צופים, לבוש כמו פח זבל. קולקטיב אופנת רחוב נחשב כמו וטמנטס, או מעצב משפיע כמו וירג'יל אבלו התחילו להציג על המסלול שלהם קפוצ'ונים זרוקים, דגמחים רחבים ומעילים מנופחים, ומשם הדרך לרשתות הגדולות ולהמונים הייתה קצרה.

לקבל קופסא ריקה

סניקרס הן כמובן הנהנות הגדולות מהחשיבה החדשה. לא רק שתמיד הן היו קלות ונוחות יותר מנעלי אוקספורד מרסקות עמוד שדרה, או מעקבי סטילטו שבריריים ומרעישים, הן גם עברו עם השנים שיפורים טכנולוגיים אדירים. הבדים שמשמשים היום את עולם הסניקרס הם קלילים, אווריריים, חזקים, גמישים ועמידים לפגעי מזג האויר. לא פעם הרמתי קופסת נייקי ריאקט אלמנט, ואז פתחתי אותה כדי לבדוק אם יש בכלל נעליים בפנים. היחס בין הנוחות למשקל של הנעל הוא בלתי נתפס, והעולם המחוייט לא באמת יכול להתחרות עם זה.

משאבים אדירים

רוב הטכנולוגיה כמובן מושקעת במידסול, שם נמצאת מערכת הריכוך של הנעל. באדידס לטכנולוגיה קוראים בוסט והיא נשענת על כדוריות קצף של חברת החומרים הכימיים BASF. בדוח השנתי האחרון של נייקי, היא ציינה שנעלי הריצה שלה עשויות מחומרים כמו גומי טבעי וסינתטי, עור טבעי ומלאכותי, פלסטיק, קצף, ניילון, פוליאסטר ופוליאוריתן. היא גם שכרה במיוחד מהנדסי כימיה כדי לפתח את קצף הריאקט שלה. אנדר-ארמור עובדת עם חברת Dow Chemical לייצא את טכנולוגיית ה-Hovr שלה. החברות האלו ממשיכות להשקיע מאמצים רבים ומשאבים אדירים כדי להפוך את הנעליים שלהן ליותר קלות ויותר נוחות.

סניקרס כסמל סטטוס

המצאת הגומי אפשרה ליצור את נעלי הטניס הראשונות, למעשה בספורט הלבן נעוצים השורשים של תרבות הסניקרס*. בעבר הוא נחשב לענף אצילי של המעמד הגבוה, מאחר ורק לו היה את הזמן והמשאבים לפתח תחביבים. מסוף המאה ה-18 מאמרים בעיתונים מראים שנעלי טניס נראו יותר בריזורטים וחופשות קיץ מאשר במגרשים עצמם, כלומר אנשים הבינו שסניקרס בצבע לבן הם סמל סטטוס מעמדי, ולכן קנו סניקרס שמעולם לא ראו מגרש טניס.

*בארצות הברית עדיין קוראים לסניקרס "נעלי טניס". השם סניקרס התחיל כסלנג בחוף המזרחי מתוך הפועל "To Sneak" (להתגנב) שמבטאת את המגע השקט של הסולייה עם הרצפה ומאפשר לנועל להתגנב בשקט לחדר.

מה שהתאים למעמד האצולה במאה ה-18, נשאר עדכני גם לדור האינסטגרם שמקפיד להעלות תמונות לפיד עם הסניקרס הכי מפוצצות בהייפ. בסקר של מגזין פורבס מ-2016 נמצא כי 75% מהאנשים הולכים עם נעלי ספורט, ועושים איתם הכל מלבד ספורט.

הרטרו לעולם חוזר

בתקופת התיכון שלי, נעלי פרפורמנס מקצועיות כמו הנייקי אייר מקס 93 או הריבוק פאמפ היו במקביל גם הכי אופנתיות שיש, ומי שהגיעו איתם לבית הספר היו הילדים הכי מגניבים בשכבה. היום כוכבם של נעלי הפרפורמנס דעך, ולהגיע עם זוג נייקי פגאסוס או אסיקס ג׳ל נימבוס לבית הספר זה די עלוב.

מעניין אם בעוד עשרים שנה נעלי הפרפורמנס של היום יהיו פריט אופנתי, תרשו לי לנחש שכן. מצד שני כמעט כל הנעליים שכיכבו בשנות התשעים והשמונים כמו האדידס סופרסטאר או הנייקי אייר מקס 97 חזרו בגרסאות רטרו והפכו להצהרה אופנתית. אפילו נעלי אופנה משנות התשעים כמו הפילה דיסרפטור חזרה לככב ברחובות, בעקבות חזרת טרנד הצ'אנקי שוז.

מספורטאים לסלבס

להיפ-הופ תמיד הייתה אובסיסי לסניקרס, מ-Run DMC ששרו על האדידס שלהם ועד הראפר נלי שהעריץ את האייר פורס 1. אבל בעוד ההיפ-הופ נחשב בתחילתו לזרם נישתי, היום הוא לגמרי הפך להיות מיינסטרים וגם בז'אנרים פופולארים אחרים אפשר לזהות בקלות את היובלים שלו.

לאמן כמו קניה ווסט יש את ליין ה-אדידס ייזי על שמו, ל-קנדריק למאר יש שיתוף פעולה עם נייקי בסדרת קורטז, ל-ג'יי זי עם פומה, ל-סנופ דוג עם אדידס והרשימה עוד ארוכה. העסקה הגדולה האחרונה נחתמה בין אדידס לביונסה והיא יכולה להיות זאת שתעניק לאדידס יתרון משמעותי במאבק על השוק הנשי.

קהל יותר גדול

בשנים האחרונות ניתן לראות מעבר ברור של חברות הספורט משוק שמונע על ידי ספורטאים, לשוק שמונע על ידי אמנים וסלבריטאים. פומה החתימה כפרזנטוריות את קארה דלווין ו-סלינה גומז, אדידס את קיילי ג'נר, אנדר ארמור את דה רוק, ואפילו קרוקס החתימה את פוסט מלון.

הסיבה היא ברורה, עם סלבריטאים ואמנים הן יכולות להגיע לקהלים הרבה יותר גדולים ומגוונים. יש להם מליוני מעריצים שעוקבים אחריהם ברשתות החברתיות, ופוסט אחד שלהם יכול להגיע לקהל שונה לגמרי מזה של כוכב כדורסל או כדורגל, גדול ככל שיהיה.

גוצ'י ופראדה

היום גם בתי אופנה מסורתיים ויוקרתיים מציגים בקביעות סניקרס כחלק מהקולקציה העונתית שלהן. אם גוצ'י ופראדה היו מזוהים בעבר בעיקר עם תיקי יד ונעלי סטילטו, היום סניקרס הם חלק בלתי נפרד מהליין בתצוגות האופנה בפריז וניו-יורק. למרות שהנעליים שלהם מעניינות אותי כקליפת השום, יש סניקרהדס שמוכנים להתאבד בשביל זוג אחד של לואי ויטון. למעשה קיים ויכוח נצחי האם נעלי יוקרה הם חלק מעולמם של סניקרהדס או שלא (התשובה היא…כמובן שלא).

שת"פ שת״פ שת״פ

גם חברות הספורט רוכבות על הגל, והם מרבות לשתף פעולה עם מעצבים. אדידס למשל משתפת פעולה עם יוז'י יאממוטו ו-סטלה מקרטני, נייקי עם טום סאקס ו-סקאיי. שיתוף פעולה כזה מעניק להן נוצות טרנדיות להתהדר בהן, ומאפשר להן למכור נעליים במחירים גבוהים בהרבה מהליין הפרטי שלהן.

אין להרבה אנשים בעולם את ה-מארס יארד 2.0 של טום סאקס, אבל סניקרהדס ממשיכים לחשוק בהן ולהעלות תמונות שלהן לרשתות החברתיות, זה מה שמניע את כל השוק הזה קדימה. הכסף יגיע מהנעליים הזולות להמונים, אבל ההתלהבות וההייפ מגיעים משיתופי פעולה וסניקרהדס להוטים.

חתיכת בד וגומי

בהקשר הזה סניקרהדס נוטים לחשוב שהם מחזיקים את התעשייה, אבל למעשה הם מהווים רק עשרים אחוז מהמכירות. הנעל הנמכרת ביותר של נייקי לאורך שנים היא ה-Tanjun, חתיכת בד וגומי פשוטה שנמכרת ברשתות גדולות כמו נורדסטורם ראק ו-פיילס שוז ב-60$.

רוב האנשים נכנסים לחנות נעליים וממש לא אכפת להם עם איזה מותג הם יצאו, רק שהנעל תהיה נוחה, עם עיצוב סביר, ובעיקר שהמחיר שלה יהיה שפוי. ה-Tanjun מצליחה לענות על רוב הקטגוריות בחיוב ולכן היא כל כך מצליחה. היא לא מייצרת לקוחות נאמנים או ערך למותג, אבל היא נמכרת בכמויות עצומות ומשם מגיע הכסף הגדול.

הגלגלים שמייצרים את ההייפ

אז אולי סניקרהדס לא מחזיקים את התעשייה, אבל הם בהחלט אלו שמובילים אותה קדימה, הם הגלגלים שמייצרים את ההייפ שהופך את חברות הספורט למכונות כסף. העיסוק האובססיבי בסניקרס, המרדף, התורים, האספנות, ההערצה, שוק הריסייל המטורף והרשתות החברתיות, כל אלו הפכו את הסניקרס לפריט האופנה המבוקש והחשוב ביותר מאז הג'ינס, וזה רק ילך וגדל.