בסוף שנות השמונים ריבוק הייתה חברת הספורט הגדולה ביותר בעולם. הודות לשורה של סניקרס מצליחות כמו ה-ריבוק פריסטייל וה-ריבוק קלאב צ'מפיון היא שלטה באופנת הרחוב ובענפי הספורט הגדולים והחשובים ביותר. ב-1978 נייקי הציגה לראשונה את טכנלוגיית ה-אייר שהלכה וצברה תאוצה. בנוסף, היא החתימה ב-1984 את הספורטאי הגדול ביותר מאז ומעולם. המנכ"ל של ריבוק פול פיירמן (Paul Fireman) ניסח את זה בצורה הטובה ביותר, נייקי עדיפה כי למייקל ג'ורדן יש אויר בנעליים. כדי שהדומיננטיות של ריבוק תימשך, הוא מינה את פול ליטשפילד (Paul Litchfield) שהיה דוקטור בביו-כימיה להיות אחראי על צוות של מהנדסים ומעצבים בעלי חזון. לאחר חודשים של מחקר וניסויים הם הגיעו לתשובה המוחצת לאויר של נייקי – ריבוק פאמפ (Performance Under Maximum Pressure).

סקי שלג ונקעים בקרסול

לריבוק היו נעלי כדורסל מצוינות ואהובות באותה תקופה כמו ה-BB 6600 וה-BB 5600, ולכן בהתחלה צוות המהנדסים של ליטשפילד לא הבין כל כך למה צריך לעצב נעל חדשה לגמרי. בהתחלה הם ניסו להוסיף כל מני רצועות וחיזוקים ששימשו באותה תקופה ספורטאים שהשתקמו מפציעות. לאחר כמה ניסויים כושלים הם הבינו שאין ברירה וצריך דף חלק, להתחיל את העיצוב מאפס.

בדומה לסיפור של ה-נייקי אייר הורצ'י, הם פנו לענפי ספורט אחרים ובמיוחד לסקי שלג, שם הספורטאים נועלים מגף שחובקת את כף הרגל. בנוסף הם קיבלו השראה מעולם הרפואה שבו משתמשים בכרית אויר דחוס כדי לקבע שברים בגפיים ולתמוך בנקעים בקרסול. הצוות חיבר את חיבר את עולם הרפואה למגפי הסקי מתוך מטרה ליצור נעל שתיצור התאמה אישית לכף רגל, נעל שהספורטאי יוכל לכוון בעצמו כמה היא תהיה מהודקת או משוחררת.

באותה תקופה המשחק הפך ליותר פיזי ואתלטי, עניין שהצריך את שחקני הכדורסל להיות יותר גדולים וחזקים. ריבוק החתימה על חוזה בדיוק ספורטאי כזה, דומיניק ווילקניס, סמול פורוורד חייתי בגובה 2.03 שמסוגל לקפוץ לירח. ריבוק רצתה לפתח עבורו את הנעל הנוחה והמותאמת ביותר לכף הרגל שאי-פעם יוצרה. המטרה הייתה להשחיל צינורות דקים לתוך הנעל, שיובילו מתוך משאבה פנימית אויר לכריות שמתנפחות בעוצמות שונות.

מדהימה ומכוערת

ב-1989 התקיימה תערוכת הנעליים השנתית באטלנטה, כל החברות הגדולות הגיעו אליה והציגו את הטכנלוגיות הבאות של עולם הספורט. ליטשפילד והצוות שלו התכוננו לתערוכה בשיא המרץ ולבסוף הצליחו להביא איתם שני דגמים. לראשונה הוצגה לעולם ה-פרו פאמפ (Pro Pump), נעל שהציגה חוגה בסייד פנל שהיא בעצם מתג עמעום של אויר. המשאבה הייתה בעקב וכאשר היו לוחצים עליה, הרצועה מסביב לקרסול הייתה מתמלאת באויר. הדגם השני נקרא פאמפ שוט (Pump Shot), היה לו שסתום בסייד פנל שפועל כמו ונטיל של רכב ודרכו האויר יוצא. המשאבה הייתה ממוקמת מאחורי העקב בצורת כפתור שצריך ללחוץ עליו. הטכנולוגיה אולי היתה מהפכנית, אבל הנעליים היו מכוערות להפליא.

משאבת אויר בלשון

למרות שהן היו מאותגרות מבחינה אסתטית, הפרו פאמפ וה-פאמפ שוט הוכיחו שהקונספט של ריבוק היה נכון טוב ויש לאן להתקדם. הצוות המשיך לנסות ולשפר את החיצוניות של הנעל אבל הוא הגיע לנקודת משבר. כדי להיחלץ ממנו התייעץ ליטשפילד עם פול בראון שהיה באותה תקופה סגן הנשיא לענייני עיצוב. בראון בדיוק יצא לחופשת סוף השבוע אבל הוא הבטיח לחשוב על פיתרון. ביום שני הוא חזר עם הסקיצה הראשונה של דה פאמפ (The Pump), הריבוק הראשונה שהציגה משאבת אויר בלשון. 

הפאמפ לא הייתה הטכנולוגיה היחידה שהנעל הציגה. באותה תקופה לריבוק הייתה גם את טכנלוגיית ה-קסלייט (Hexalite). מדובר בעצם ביחידת תרמופלסטיק פוליאוריתן שממוקמת בסוליה. היחידה היתה מורכבת ממשושים שיצרו מבנה שדומה לכוורת של דבורים. את היחידה השתילו בתוך המידסול וראו אותה דרך פתח גדול באאוטסול. התפקיד של טכנולוגיית ההקסלייט היה ריכוך ובלימת זעזועים.

תהליך ארוך ומסובך

ריבוק רצתה לצאת עם הנעליים כמה שיותר מהר לשוק. היא הבינה שהייצור שלהם הולך להיות מסובך וארוך ושצריך להתחיל כמה שיותר מוקדם. הנעליים עצמן יוצרו בקוריאה וסדי האויר יוצרו במרכז רפואי במסצ'וסטס. הנעליים מהמזרח נבדקו במפעל הייצור, נבדקו שוב כאשר הגיעו לריבוק ושוב לאחר שנתפרו לתוך הנעל כדי לראות שלא התפנצ'רו. כלומר כל סד אויר נבדק שלוש פעמים. בנובמבר 1989 לאחר עבודה מאומצת ומספר תקלות בייצור, הריבוק פאמפ יצאה לשוק.

כפול מהאייר ג'ורדן

הריבוק פאמפ היא נמכרה במחיר שערורייתי של 170$, כמעט כפול ממחיר של נעל כדורסל ממוצעת באותה תקופה. לשם השוואה ה-אייר ג'ורדן הפופולארית לא עברה את המאה דולר. הרחוב היה מאוד סקפטי לגביה, הרעיון ליצור משאבת אויר בלשון של הנעל נראה היה מגוחך ובתוספת למחיר הגבוה, הציבור לא קפץ על המציאה. במגרשי הכדורסל הסיפור היה אחר, גם שם ההתחלה לא הייתה טובה, אולם כדורסלנים הלכו אחרי ספורטאי עילית כמו דומיניק ווילקניס שהצליח לשכנע שהפאמפ עדיפה על האויר של נייקי.

הטבעה שיצרה אגדה

הפיכתה של הריבוק פאמפ לאיקונית ולאגדת רחוב התרחשה בשבוע האולסטאר 1991 שהתקיים בעיר שארלוט שבמדינת צפון קרוליינה. לפעמים זה מדהים איך לשחקנים בינוניים יש רגע אחד שמגדיר קריירה. לגארד צנום מהבוסטון סלטקיס בשם די בראון זה קרה בתחרות ההטבעות. כדי לבלוט הוא חיפש גימיק ומצא אותו כאשר לפני כל הטבעה הוא היה מפמפם במשאבה של הריבוק.

הגימיק היה כל כך מוצלח שכולם רק חיכו להטבעות של בראון בשביל לראות אותו מפמפם. הקהל הריע בטירוף ושדרני הטלווזיה טרחו לצהול ולתאר לצופים בבית את התופעה המוזרה שמתרחשת במגרש. בריבוק יספרו שנים מאוחר יותר שהפמפומים של בראון היו ספונטנים לגמרי, אבל המעשה המוזר הצית אש אצל מליוני אמריקאים שזינקו מהספה כדי לקנות את הפאמפ. באותו רגע נוצרה אגדה.

הנעליים שדי בראון נעל היו ריבוק פאמפ אומני לייט (Reebok Pump Omni Light) והביקוש שלהם המריא לחלל. ההטבעה האחרונה וזו שזיכתה אותו במקום הראשון, הייתה כאשר הוא מכסה את עיניו ומטביע עם היד הנגדית. התמונה שלו באויר עם זוג ריבוק פאמפ אומני לייט הפכה לאחד מהרגעים האיקונים בתולדות תחרות ההטבעות.

הרגע הספונטני הזה וההשראה לזכייה בתחרות, לא רק שהפכו את הפאמפ לתופעה תרבותית אלא ממש יצרו מטבעות לשון. בכדורסל רחוב התחיל דיבור כמו: "כמה פמפומים לתת?" חלק מהשחקנים אפילו מצאו את הנוסחה המדויקת למספר הפמפומים ברגל ימין ולרגל שמאל. זו בעצם הייתה הנעל הראשונה שהעניקה לכל רגל טיפול שונה והייתה לזה חשיבות עצומה בזהות היחודית שאימץ לעצמו כל ספורטאי. לאות הערכה, ריבוק לבסוף תשנה את השם של הדגם ל-ריבוק אומני לייט די בראון וככה הוא נקרא עד היום.

חברת הסניקרס הרביעית בגודלה

סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים היו תור הזהב ושיא החדשות הטכנלוגית בכל החברות הגדולות. נייקי הוציאה את טכנולוגיית האייר והתחילה מירוץ לחלל. לאדידס היה את הטורז'ון (Torsion) ולפומה את הדיסק (Disc). למרות כל אלו עדיין ריבוק הצליחה להתבלט מעל כולן. עד סוף 1991 ריבוק מכרה נעלי פאמפ בלבד ב-500 מליון דולר. הניו-יורק טיימס הכריז שאם ה-פאמפ לבדה הייתה חברת סניקרס, היא הייתה הרביעית בגודלה, הרבה בזכות שיווק אגרסיבי בטלווזיה עם פרסומות שמנציחות את העליונות הטכנולוגית של ריבוק על המתחרה הגדולה שלה – נייקי.

אגדות כדורסל כמו דומיניק ווילקינס ו-שאקיל אוניל אמצו את הנעל, וראפרים נעלו פאמפ בהופעות ובקליפים בטלוויזיה. את הרחוב היא כבשה בזכות הטכנולוגיה המגניבה וסילואט שהציג חזות שרירית, ומשאבת אויר בצורת חצי כדור על הלשון, זה מה שהעיף לסניקרהדס את השלייקס.

צעידה על המאדים

פעם אחת יצא לי לנעול ריבוק פאמפ, למען האמת זו הייתה גרסה מתקדמת שלה, קראו לה אינסטה-פאמפ, והיא הגיעה עם משאבה זרחנית ובלון גז. היה צריך לחבר את המשאבה שנראית כמו סיפולוקס קטן לפיה בלשון, והיא הייתה מתנפחת בשנייה. התחושבה הייתה כאילו הנעל שלך היא יצור חי שיודע להתאים את עצמו לכף הרגל, קצת כמו ה-אייר מאג של מרטי מקפליי מבחזרה לעתיד. כל זה מבלי להזכיר את טכנולוגיית ההקסלייט בסולייה שהפכה כל צעד לריחוף על הירח. הסניקר הזו הכניסה אותי לורטיגו, כאילו העתיד בכבודו ובעצמו נמצא על הרגל שלי. בכלל, אם משהו היה מגיע לבית ספר עם הריבוק פאמפ העולם עצר. מעגל, השתאות, טקס.

ריבוק תמיד שמרה על הפאמפ כסניקרס קאלטית ומאז 1989 היא עושה לה כבוד גדול. עשרות דגמי פאמפ יצאו מאז הדגם הראשון ועם השנים ריבוק תמשיך לשחק עם המשאבה ותעביר אותה לצדדים בדגמי ריצה ובדגמי פיטנס. היא הוציאה אותה מחדש ב-2002 ובמגוון צבעים ב-2003 וב-2004 עם חומרים וטקסטורות חדשות. ב-2009 החברה חגגה את הוצאת הפאמפ עם מהדורה מיוחדת לרגל 20 שנה.

למרות ההוצאות המחודשות ריבוק מאוד ניזהרת ומוציאה אותה בכמויות קטנות ובמרווחים יחסית גדולים, הקלאסיקה היוקרתית שמורה רק לקצה העליון של דגמי רטרו שיוצאים מחדש. הפאמפ הפכה לאחת מהסניקרס האיקוניות והמזוהות ביותר בהיסטוריה של ריבוק ושל תרבות הפופ. האומני לייט היא זו שמובילה את הדרך, והיא עדיין מעוררת בי ואצל ילדי שנות השמונים נוסטלגיה אדירה.